משוגעים

חבורה של משוגעים בחדר
אני מושך לי כיסא וּמִתְיישב.
מדברים עם עצמם וּמְדברים בעדר
הבגדים לבנים המִסְדְרון נושב.

יש אחד עם מבט כל כך רומנטי
ואחר עם מבט כל כך חסר,
וְכוּלם שואלים אותי למה באתי
וָאני לא עונה אני לא זוכר.
יש אחות בלבן שעושה עיניים
לבחור שמַזִּיל את הריר לאט
וּמְשוגע שמספר איך אשתו בֵּינְתַיִם
לא הִגִיעָה לראות אותו כמעט.

מר מרטיני טוען שהוא לא בחדר
ונוגע קלות בִּקְצֵה הכיסא,
האחות מבטיחה שיהיה בסדר
שכולם עכשיו פה בחדר הזה.
הוא חושד בה חושד בזוית העין
סימנים של חולשה עושים לה טוב,
וָאני לא אמרתי מילה עדיין
מר מרטיני בוכה בְפִיהוק רטוֹב.

אני קם להקיא את עצמי לחדר
כשהכול מסביב כל כך לבן,
אם לשפוך את הלב זה כל כך בסדר
איך השקט הזה תקוע כאן.
מבטים נעוצים בי מכול העבר
וציפורן פורטת על בגד גס,
חבורה של משוגעים בחדר
אני מושך כיסא וּמִתְיישב מובס.

מר מרטיני בצד מול חלון פתוח
מתיישב וּבוֹהה במבט מוצק.
משבים מלטפים את חולה הרוח
יקשרו אותו שוב - אם הוא שוב יצעק.

מילים: יניב שמלצר, לחן: יניב שמלצר