היה הוא אפור

היה הוא אפור ושותק
ואין לו דבר בעיניים,
לבד מאותו המבט -
המבט המובן רק לשניים.

ופעם יצא כחבלן
בליל אפלה מאיימת,
לפתע חזר בדממה -
בדממה מוזרה ואילמת.

אז הוא לנו סיפר וקולו
חנוק מדמעות וקרוע,
שמעתי תינוק מיילל -
מיילל ובוכה עם הרוח.

ופעם פרץ עם הקרב
חגור רימונים ואש זעם,
נצמד אל הטנק ונדם -
ונדם עם הטנק והרעם.

ואם יום עוד יבוא ונספר
אשר יעלה זיכרוננו,
סיפור יסופר על אחד -
על אחד שהיה ואיננו.

מילים: עודד אבישר, לחן: משה וילנסקי