רוח

כבר כמעט ערב פסח, כמו בכל השנים
הם מסדרים ספסלים בשורות
ושרים משירונים...שרים משירונים, הו,
הלוואי שהיתה באה רוח גדולה, ומעיפה אותי מכאן...

ושוב בבית הספר שמים לי רגל בכיתה,
אני נופל ומחכה שתגמר ההפסקה, הו,
הלוואי שהיתה באה רוח גדולה, ומעיפה אותי מכאן...

אבל בתוך ליבי יש מוסיקה אחרת,
הלב שלי יוצא לאויר הפתוח,
הוא רץ לו בשדות, רץ אחרי הרוח,
מעל הרים וגבעות, אני מרגיש בטוח...

הם צוחקים עלי בקול, אומרים לי שאני מוזר,
אז לידם אני נסגר, הם צוחקים כשאני שר, הו,
הלוואי שהיתה באה רוח גדולה, ומעיפה אותי מכאן...

זה הכל באשמתי, הכל אצלי תמיד הפוך,
אני קשה ואנוכי ותמיד נשאר דפוק, הו,
הלוואי שהיתה באה רוח גדולה, ומעיפה אותי מכאן...

אבל בתוך ליבי יש מוסיקה אחרת,
הלב שלי יוצא לאויר הפתוח,
הוא רץ לו בשדות, רץ אחרי הרוח,
מעל הרים וגבעות, אני מרגיש בטוח...
והנשמה שלי כבר יודעת משהו,
שייקח שנים עד שהלב שלי ילמד,
ועד שזה יקרה, אני עוד אבכה הרבה לבד...

ושוב בצהריים, אל הבית אני חוזר,
רק פותח את הדלת, ואבא מתעורר,
הוא שוכב לו כל היום, לא קם מהמיטה,
יש לי הרגשה שהוא כועס עלי,
אבל אני מפחד לשאול מה קרה...

ושוב בתוך ליבי יש מוסיקה אחרת,
הלב שלי יוצא לאויר הפתוח,
הוא רץ לו בשדות, רץ אחרי הרוח,
מעל הרים וגבעות, אני מרגיש בטוח...
והנשמה שלי כבר יודעת משהו,
שייקח שנים עד שהלב שלי ילמד,
ועד שזה יקרה, אני עוד אבכה הרבה לבד...

מילים: עמית גור, לחן: עמית גור