חידה

אתמול אפתה אימי את עוגת התפוחים של אמה
ופירורי מתיקות הסוכר נמהלו במליחות דמעתה
ואני, ששפת אמי לפעמים לי יותר מחידה
את כל מעשיה בחנתי, מבלי שאדע את סודה
איך קליפת התפוח מוסרת, קילופה הוא קצוב ואיטי
בדף המתכון הישן מחפשת את פני סבתי
היא רוצה כמו לומר לה הכל, אך עתה אין למי כבר לומר
ונותרו המילים האילמות ונותר טעמן המר

ורק התבוננתי בך אמא, לא הרגשת כי היית בגבך
ורציתי ללמוד ממך אמא, מה עושה שנבכה או נחייך

אז הפרי המתוק של חוה מצופה באבקת קינמון
בכף עץ ישנה הוא נבחש, מנצנץ בטיפות הלימון
והבית נמלא בריחות, במזכרת של טעם וריח
אבל מי ינחם לב אופה, שכולו געגוע תופח
את כל מעשייך בחנתי ורציתי ממך כה מעט
שתיתני לי דבר לספר לך, ואולי תספרי לי גם את
עם ידך בידי אתנחם, כך אדע, זו דרכי היחידה
לחיות, גם עם מלח דמעות, רק שלא תוותרי לי חידה

אני עוד מתבוננת בך, אמא, ונותנת ידי בידך
ולומדת ללוש יחד פנימה געגוע אין סוף, ולחייך...

מילים: צביה אהרוני, לחן: רונן ויטמן