עודנו נערים ללכת

מחורף אל אביב שטפו חיינו.
כוואדי השועט אל געש-ים
עוד קט אף הוא יהיה כלא היה:
כליל הקיצים אשר הבשיל פריינו.

יותרת-הרהורים נשבה כאפר
ורק המחשבה הנבונה
אשר עלתה שנה אחר שנה
בסתר לבבנו מהבהבת.

ככלות הכל - מה אנו מול הנצח
(הרהור עצוב: אנוש מול ים שנות אור)
שנים נוקפות בלוח האפור
והינומת שיבה הנה הנצה.

אבל עודנו נערים ללכת!
אות הוא כי האפרנו כרגבים
ולא נירא חום-קיץ ועבים
וימי זקנה עם רחשי שלכת.

נוסיף לפסוע כך שנים רבות,
ולילדים נאמר: טוב לכת ככה;
לתת כל איש לבו וזהבו
ולעצמו מעט מאוד לקחת.

להחריש בסוד האבלים,
לצהול עם דם-עינב, עם צחור הקמח.
בעת צחוקים לרעום כענבלים
פת-בג עליז לטבול בכוס הדמע...

ואם ישאל ילדנו החכם
מדוע לשורר שירים הוספנו,
נשיב לו כי דמעות של גיל נשטפנו
ובצוואר חיבקתנו השמחה.

זה לב אנוש פותה הוא ותמים -
ראה, ילדנו, מה מאד אושרנו,
עד לא נדע מי יאריך יותר ימים:
הלב הזה או השירים ששרנו...

בוא, רוח סתיו, לזעוף על הבתים,
חידות חיים לטוב כבר פיענחנו
גלוי לפני עינינו העתיד:
יפה הינו ונכונים אנחנו.

מילים: נתן יונתן