האקורדיוניסט

יפים חיי הלילה, חיים יפים שלה.
הלילה עוד לא די לה,והיא עוד בשלה.
שם בפרבר פסעה היא, בתוך הדומיה,
מסיבה חיפשה היא, למצוא שם אשליה.
חבר שלה ארטיסט הוא, מוזר הוא אהובה,
פשוט אקורדיוניסט הוא, משמיע הוא ז'ווה...

מנגן הוא ז'ווה, והיא רק מקשיבה
מעולם לא רקדה לצליליה.
ועינייה דולקות מול ידיו הדקות
העולם כמו פרוש לפניה,
מרחפת אל על ומעבר מעל,
עד לאן אין פותר אין יודע.
וגופה כמו לא כאן בעולם הקטן,
כשהלחן זורם בעורקיה.

השחר כה נוגה הוא, שם בפרבר נידח.
האיש המנגן הוא, למלחמה הלך.
וכשיחזור הגבר, יבנה הוא בית חלום,
והיא תהיה בו גברת, והוא בו הפטרון.
שוב יאהבו השניים בקן האהבה,
כל בין הערביים, ישמיע לה ז'ווה...

מנגן הוא....

חולפים ימי עצבת, ושקט, שקט הס
והיא עודה ניצבת מתחת לפנס,
שלום ימים של אושר, שלום לחלומות,
אי שם מתוך החושך, אוזניה שוב שומעות-
הלחן שהכירה לפני הרבה שנים, נגן חדש הופיע,
והצלילים צורמים..

היא שומעת ז'ווה, מקשיבה לז'ווה
את עיניה עצמה, וניגרת דימעה
מרחפת אל על ומעבר מעל
ופתאום בחשאי נאנחת, שהכל יעבור
לא לחשוב, לא לזכור
היא בוכה, בוכה וגונחת..

להפסיק!!... להפסיק את הלחן...

מילים: מישל עמר, לחן: מישל עמר