חבק אותי

בעיר האורות, באחת השכונות
שם תמיד מחניק, שם תמיד חשוך,
שם קיץ וחורף תמיד הם רק סתיו,
היא עמדה בערב בחדר המדרגות,
הוא על ידה, היא על ידו
עלה שם ריח חריף בנחיריים
כי הרגו פשפשים אחר הצהרים.
ולו היא אמרה: "השמש הטובה לכאן לא מגיעה,
היא עסוקה מדי בסביביבה עשירה
אז קח אותי בזרועותיך, חבק אותי
נשק אותי, נשק אותי עד בלי סוף.

אחר כך יהיה מאוחר מדי
החיים הם עכשיו, החיים הם עכשיו,
כאן קיץ וחורף תמיד הם רק סתיו,
כאן מתים בלי הרף בלי אוויר, ממחנק,
קופאים מקור, מתים מחום.
אתה בן חמש עשרה בינתיים
ואני בת חמש עשרה בינתיים
ויחד נשלים להיות בני שלושים
זה כבר לא ילדים
זה הגיל שבו אנשים כבר עובדים, ומתנשקים...

אז קח אותי בזרועותיך, חבק אותי
נשק אותי, נשק אותי עד בלי סוף."

מילים: עדה בן נחום