רוח של דבש

בלילה בו הקיץ מת
הצמרות עמדו מנוע.
ואוויר סמיך בלי שאת
רבץ כדוב פצוע.

אחר חצות הקיץ גנח,
נשם ונשף על מישכבו.
עם עלות החמה נאנח
והשיב נשמה לבוראו.

רוח של דבש
אז גלשה חרישית
וליטפה את כל הקוצים הצהובים.
רוח של דבש
פיזרה את הקש
ודמעה בעיני איכרים.

בבוקר בו הסתיו נולד
זיעה קרה פשטה בחלד.
האוויר רטט ניפחד
כמו שפתיו של ילד.

בצהרי היום קם הסתיו
הביט בעיניים עצובות
בעולם היבש והשב
ונשם בחזו עמוקות.

רוח של דבש
אז נשאה ציפורים
וצבעה את כל השבילים והשדות.
רוח של דבש
החזיקה בדש
מעילו של עולם ומלואו.

מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש