עד קצה העולם

שוב הרוח בעצים,
ונושרים גם העלים.
זה הסתיו, והיא לבד.

שוב הרוח ממהר,
והוא את ליבה שובר.
זה הסתיו, והוא לא כאן.

היא מחכה לאהובה,
שיבוא על מרכבה.
ויישא אותה.
אם בעוד מאה שנים,
הם ישובו אהובים.
אז הוא ייקח אותה,
עד קצה העולם.

רוח ערב בחלון,
ציפורים הולכות לישון.
רק היא ערה, שם לבדה.

ואיתה רק הסלעים,
מטבעם לא מקשיבים.
הם מתעלמים, והיא בוכה.

היא מחכה לאהובהƔ

האוויר שוב מתקרר,
ואותה כמעט שובר.
אך היא עוד לא, מוכנה.

מחכה שהוא יבוא,
ויישא אותה מפה.
על כנפי, האהבה.

היא מחכה לאהובהƔ

מילים: קובי פז, לחן: קובי פז