לולא הייתי מתבייש

אני זוכרת כשהיינו בני חמש בגן,
אני זוכרת איך היית מתבייש.
להגיש לי מתנה פרח קט מן הגינה,
ולומר לי: "חברה שלי".

אבל היום איך הזמן בורח,
לי נכדים יש ואתה קירח.
אולי הכל היה אחרת מתרחש,
לולא היית מתבייש.

אתה זוכר כשהיינו בני חמש עשרה,
אתה זוכר איך היית מתבייש.
ללטף את שערי, לי בלחי לנשק,
ולומר לי: "חברה שלי".

אבל היום...

אני זוכרת כשהיינו בני עשרים, שמונה עשרה,
אני זוכרת איך נעצת בי מבט.
לנשוך רצית, לנשוך הא?.
כה רציתי שתבקש, "היפגשי עימי בשש, בשבע",
הייתי מחכה לך מארבע עד עשר.
ושתאמר לי: "מתוקה שלי".

אבל היום...

כמה חבל שאנחנו בני כל כך ועוד,
אומנם חבל, אך אלחש לך בסוד,
לו חזרנו כמו פזמון, שוב לבית הראשון,
אז שנית היית מתבייש.

אבל היום איך הזמן בורח,
לי נכדים יש ואתה קירח.
אולי הכל היה אחרת מתרחש,
כלומר אסור, כלומר אסור,
כלומר אסור להתבייש.
כמה כדאי להיות אחד שלא ביישן כזה,
חמוד קטנטן יפה,
רזה כמו גדי יגיל.

מילים: דן זכאי, לחן: דן זכאי