אני ועצמי

הַיּוֹם, כְּשֶׁבָּאתִי אֶל חַדְרִי,
קָרָאתִי בְּכוֹחֵי-כּוֹחוֹת:
"שָׁלוֹם, אֲנִי עַצְמִי, תִּרְאִי!
הֵבֵאתִי לָנוּ שְׁתֵּי אוֹרְחוֹת."

שִׂחַקְתִּי יַחַד עִם עַצְמִי,
וְעוֹד הִצַּגְנוּ לָאוֹרְחוֹת,
שֶׁהֵן תּוּכַלְנָה לְהַחְמִיא:
אַתֶּן כָּאֵלֶּה מֻצְלָחוֹת!

הִתְחַלְתִּי כְּמוֹ דֻּבָּה לִנְהֹם,
וְגַם הֵצַקְנוּ לָאוֹרְחוֹת.
הֵן רָצוּ, מִסְכֵּנוֹת, פִּתְאוֹם –
צָחַקְנוּ קְצָת: אוֹרְחוֹת-בּוֹרְחוֹת...

בַּסּוֹף אָמַרְתִּי לְעַצְמִי:
"נָרוּץ בְּיַחַד! מוּכָנָה?"
אֲנִי עָנִיתִי, אֶלָּא מִי?
וְגַם הִגַּעְתִּי רִאשׁוֹנָה.

בְּעֶצֶם יַחַד, אַךְ אֲנִי
פָּגַשְׁתִּי קֹדֶם אֶת אִמִּי.
אָמַרְתִּי: "הִיא מָקוֹם שֵׁנִי,
אֲנִי נִצַּחְתִּי אֶת עַצְמִי!"

מילים: איידה מאזה, לחן: שחר ברבש