בלדה על האיכר

היו לו כתפיים לאיש,
שנשאו מרחקים אין-מספר.
אך מוזר,
מעולם לא ידע להגיש
את חייו מתנה לקיסר.

שלו וגאה. עד עולם יזכרוהו,
את דבר האיכר הפשוט:
"אהבתי תוגת-התלמים והרוח,
עם צמד סוסי אל האופק לשוט.

אמר, הכרוז, לקיסר הקרח,
לזה הנובל בחדרי-ארמונו ‟
אצלנו מולדת היא פרח פורח
ולחם נותן לאדם שברונו".

האיכר לא מסר את נפשו לקיסר,
לא לקח לו מוסר,
וראשו אז הוסר.
אך מוזר, הקשיבה הילד:
מחרשתו עתיקת-הימים והפלד,
שידעה עיצבונם של תלמים אפרים.
מחרשתו ראתה עטרתם הנופלת
של הרבה גולגולות-קיסרים!

מילים: נתן יונתן, לחן: שם טוב לוי