חזיון מקומי

אני זוכרת איך כולם ברחו בגשם
ורק היא עמדה בדרך ברגליים יחפות
בבגד ספוג מטר ובנשימה נרגשת
לוגמת מים כמו ברושים ורקפות
חיוך של קיץ שנקרע מקיר בית הקולנוע
התעופף וחג מעל ראשה כמו עפיפון צולל
ואז היא צחקה פרשה זרועותיה
וכך עמדה בגשם הנופל
כל האנשים בחלונות
התבוננו בחיזיון המקומי
תמיד היא משתגעת
עד שהיא נרגעת
בגשם
תמיד בקיץ היא הייתה אבק פורח
ובשמש ריחפה על פני הרחוב כמו צל עובר
ובלילות הסתיו חלפה מוכת ירח
כמו רוח רפאים ברעם הגובר
פתאום התחיל גופה לנוע במיקצב הגשם
והבגדים הרטובים נשרו מעל גופה
והיא היתה יפה
כל כך נואשת
כשהיא רקדה שם עירומה עם הסופה
כל האנשים בחלונות
התבוננו בחיזיון המקומי
תמיד היא משתגעת
עד שהיא נרגעת ,בגשם..

מילים: אהוד מנור