עיניה

בראשונה שם בחורשה
חרש ראיתיה
הלוך הלכה ביו צאלים
שפי - ופגשתיה.

קרני שמש האחרונות
קרנו בין העלים
כתמי אור כדינרי זהב
שופכו בין הצללים.

בדד הלכה, עלי בתה
שלובות זרועותיה,
כיתמי אור חכלילי עלו,
ירדו בפניה.

מפניה נפלו, נחו
ארצה לרגליה,
אז שני גלילי זוהר נפלו
גם על שתי עיניה.

נפלו, נחו - פתאום עמדה
דומם גם ניצבה...
שתי עיניה - שתי גחלים
טובלות בלהבה...

ותלטשן, ותלהטנה -
אלי, אל שמיים!
מה תחפוצנה, מה תשאלנה
אלה העיניים?

שני ציפעונים, פתנים שחורים,
אראה בקעו גחו
מעיניה אל ליבתי,
ירדו אף נשכו,

אכלו, שרפו, יצקו רעל,
אישם אכלתני -
שדי, שדי קרע השטן,
לילת צוד צדתני!

היא נעלמה ויעלמו
איתה עיקבותיה,
אך עיניה ירדפוני
תמיד - הה, עיניה!

מילים: חיים נחמן ביאליק