המשורר

אדוני המשורר מלוא כל העיר כבודך,
אתה זוכר איך נפגשנו בלב הבריכה,
שחיתי לאט, שחית מהר חזה מתוח,
כיאה למשורר.

עצרנו לפוש, גלגלנו דיבור
על טמא וטהור, על מותר ועל אסור
תענוג לדבר איתך רב מג של מילים,
מה כבר אמרתי ששברת את הכלים.

זאת הייתה דעתי לא הייתה לי
ברירה, בינינו לפתע תהום נפערה,
אני הצבעתי לשמיים, אתה צללת
במים, ואמרת לא, אני אמרתי כן,
ואם אמרתי יש, אתה צחקת אין.

אתה בטח זוכר אותו בוקר אומלל,
שנינו צנחנו על אותו הספסל,
טחנתי סיגריות, קילפת אגס,
כל אחד מאיתנו בעלבונו מכונס.

איך שוב נקלענו לאותה השיחה,
על מותר האדם ואם יש השגחה
אתה רב מג של מילים, לא היינו כוחות,
הפעם זה כמעט נגמר במכות.

זאת הייתה דעתי לא הייתה לי
ברירה, בעיניך ראיתי פתאום אש זרה,
אתה גיכחת לשמיים, אני לא הרמתי
ידיים, כשאמרת לא, צעקתי כן,
בטח שיש, אתה צעקת אין.

הלילה ההוא בבית החולים, אתה
היית מלופף צינורות מבהילים, על
קצה הכיסא ישבתי בלאט, נשמת
כבד דיברנו מעט.

בינינו אימה בחדר צללים, היו לי
תחושות לא היו לי מילים, עיניך
תלויות בי גדולות ורכות, שנינו
ביחד התחלנו לבכות.

שנינו ראינו אותה התמונה
מעל לראשך מוטלת שכינה
ופחד נורא ואיום כשאתה נרעדת פתאום
והתחננתי לא, אתה ידעת כן,
סע לשלום, אתה ענית אמן.

שחר פרץ לבית החולים,
בעצב כזה לא היו לי כלים,
ידידי המשורר זכרונך לברכה,
נוח בשלום תהה שלמה מיתתך.

מילים: שולי רנד, לחן: שולי רנד