אדם לאדם

סבי נטע לו בהסתר
חרוב צנוע
שעם הרוח
הרכין ראשו בענווה.
בעוד שנים, אולי יותר
יתן הוא פרי
אם ישמר הוא
אם ירפדוהו אהבה.

יאהב אדם לאדם
וכתתו חרבותם
לא ילמדו מלחמה
לא ילמדו עוד מלחמה
יבוא עוד יום
ובנו מפריו
יטעם.

עברו שנים, אותו חרוב
שלח צמרת
כולה תפארת
ואין כמותו לגאווה.
ופירותיו מתקו מצוף
ועם הקיץ
נשקו שמים
לענפיו באהבה.

יאהב אדם לאדם...

ידעה הארץ גם דמעות
ידעה היא חרב
היתה לטרף
נשמעה בה קול דממה דקה.
גלמוד העץ עלי גבעות
רק עז גונחת
בו מנגחת
ורוח חורף מבכה.

יאהב אדם לאדם...

אטע עצים גבוהי קומה
זקופי צמרת
רבי תפארת
שאין כמותם לגאוה
שחוק ילדים אז ישמע
כיום אביב הוא
הרים יטיפו
פרות ומתק אהבה.

יאהב אדם לאדם...

מילים: תלמה אליגון רוז, לחן: יעקב הולנדר