עוד הולכת אלייך

ואני, את רואה, עוד הולכת אליך
בדרך אחת מסומנת לבן.
בשדרת הדקלים חסרים עץ, או שניים,
אך האור והחול והים – הם עוד כאן.
לא הפרתי נדרך, לא המרתי בריתנו,
אימצתי ידך בלילות סערה.
אם כשלת לפעמים, האמנתי בשתינו
שנדע להשיב לראשך עטרה.

חמה, רחומה, חתומה בקסמה,
כמו כלה לא קלה,
אדמתי הקדומה.

אם תביטי היטב מבעד לריסיך,
אם לא תעצרי בתמונה למולך,
גם היום תגלי, מתרפקים שם עליך
כל אותם הדברים שאהבת בעצמך:
הבאר, המגדל, הריחות בשדותיך,
מי נחל איטי באפיק שלהם
והמון אבנים שבנו את בתיך –
שאי עינים סביב: אלה את ואת – הם.

חמה . . .

זה לא סוף הסיפור,
זה אפילו לא פרק,
זו רק התחלה, גם היום, גם עכשיו.
לא הגעת למנוחה, את עדיין בדרך
וכל מה שבדרך, בסוף לא נחשב.
הסתכלי בעצמך, את בעצם בסדר
נאיבית אולי, לפעמים חצופה
אבל ככה הצלחת לעזוב את ה"חדר"
ולרוץ בעולם, כבר לא יחפה.

חמה . . .

מילים: חיים קינן, לחן: דובי זלצר