בעליית הגג

בעליית הגג יש לו תמונת אישה מזמן אחר.
את שאר החדרים אני כבר מכירה.
"היא פרק שנגמר, דמעה שהתייבשה" - כך הוא אומר לי.
"את כמו כוכב, הארת לי את דרכי בחושך".
בלילה הוא חולם חלום, הוא בוכה, מתעורר משינה,
עולה לשם ונועל אחריו ומציץ בתמונה ואני ערה ושומעת אותו מדבר איתה...
ואז הוא שני אנשים ביחד - רוצה לתת ורוצה לקחת,
והכוכב שזרח למעלה נופל...

גרה איתו בלילה, בדירה סגורה, ברחוב שקט.
יש לי מפתח, יש לי בארון פינה.
כשהילדים אצלו אני עם מזוודה במקום אחר.
והוא מטשטש עקבות שלי מאם הדרך, שלא יגלו
שהוא כמו שני אנשים ביחד - רוצה לתת ורוצה לקחת,
והכוכב שזרח למעלה נופל...

כשניפגש ברחוב בעוד כמה שנים, כמו שני זרים.
והוא יחזיק תינוק בן כמה חודשים.
ידע שחזר לשם, ניסה מהתחלה במעגלים,
כמו איש שנוהג קדימה אך עיניו צמודות למראה, לראות מה שהפסיד.
אשאל אותו אם מצא שלווה, אם נמלט מתחושת האשמה.
ואז יאמרו "הוא עדיין בוכה ועולה אל הגג להציץ בגניבה ועכשיו הוא רואה את פני בתמונה".
כי הוא כמו שני אנשים ביחד - רוצה לתת ורוצה לקחת,
והכוכב שזרח למעלה נופל, נופל, נופל, נופל, נופל, נופל, נופל...

מילים: שירלי יובל, לחן: שירלי יובל