הבלדה על לבן בן בתואל

מאז שראיתיה, אי שם בשדות חרן
רועה את צאן אביה, ברנש ושמו לבן
שוב לא אדע מרגוע, שנתי עלי תנדוד
כי איך אוכל לשכוח עיניים כה יוקדות

כמו היה זה תבן, חוסם את פי הבאר
גללתי את האבן וקמתי מזמר.
לבן, לבן בן בתואל,
תן לי את בתך רחל
רבים סביב ילעיגו ויחמדו לצון
עת אח את אשתו יסיתו שיסתפק בצאן.

אך מה לי כל הלעג וארס לשונם,
שוטים ערבים בלהג, מרה אחריתם
חולף הזמן בינתיים, רחל רחל שלי,
נותרו לי רק שנתיים וקץ לעמלי.
עוד חורף תם בינתיים, אביב בא אל שדותי
ולמועד הקיץ, הקץ לסבלותי.

אלי, מה התרגשתי, לבוש בגדי חתן
את פעמי החשתי ובאתי אל הגן.
ליבי עמד מלכת, פתאום חשכו עיני
לאה שם מחייכת, באהל כלולותי.
לאה טרוטת עיניים, עיני לאה רכות
אלי שבשמיים, לצחוק או סתם לבכות

לבן הוא שם אביה, אך לבבו אפל
יומו ודאי יגיע, רחל שלי רחל
הושיע נא אלוה, נפשי אשאל למות
כי מי יתנני כח, עוד שבע שנות עבדות.

מילים: יענקל'ה רוטבליט