מכתבו של מנחם מנדל

שיינה שיינדל שלי, זוגתי היפה,
בין עבים הלבנה נוגהת.
שיינה שיינדל שלי, דרך ליל וסופה,
בראשי החולם את נוגעת.

בקפוטה שלי רוח ליל ממרט
ושמוט כובעי עלי עורף ממצח,
כך הלכתי חיים כך שוכב אני מת.
כי דמותי, כך אומרים, היא בת נצח.

שיינה שיינדל שלי, יורד שלג לבן,
אין אדם, כולם תמו, הביני.
טוביה מת, ומת מוטל בן פייסי החזן,
מת האיש היקר, הדוד פיני.

וגם טופ'לה נח, טו טו ריטו התם
נח פעוט ומחייך עד מוות,
נצחיים הם שחוקו ובכיו של העם,
כי טופ'לה הוא בן אלמוות.

והלילה היה משריפות חכלילי
ואני צוואה לך ניסחתי,
על איגרת קטנה, שיינה שיינדל שלי,
וברור כי עיקר שכחתי.

העיקר לך רציתי תודה להגיד,
שהיית לי בת זוג סבלנית ומכפרת,
שיינה שיינדל, שיחקנו קומדיה נצחית,
אך גמרנו אחרת, אחרת.

שיינה שיינדל שלי, דרך ליל וסופה,
בראשי ההרוג את נוגעת.
שיינה שיינדל שלי, זוגתי היפה
בין עבים הלבנה נוגהת.

מילים: נתן אלתרמן