והרותם היה מלבין

והרותם היה מלבין והולך לאיטו לאורך הדרך
תל אביב עטופה ערפל, ירושלים רחוקה
מישהו אולי לא יגיע לסוף החורף הזה, לשומקום.
דם הולך ודם בא והארץ לעולם עומדת.
אתמול נורתה בליבה צלמת אחת יפת תואר
שחמדה זהב דיונות ופריחה אצילה של
שקנאים משמורת הטבע של מעגן מיכאל,
איך שהיא מבריחה במעופה עננים ומפזרת
להקת עמודי חשמל במסעה אל סעודת הקודש
החורפית בברכת הדגים הרדומה.
לא לכך נתכונתי מלכתחילה; טיוטה זו נרשמה
בראשית החורף, ניצנים ראשונים של כפור פקעו באויר.
הירוק הימי של הרותם התנשב גלים גלים
ברוח החופית. רציתי להשאיר אחרי בצוק העיתים
וידוי קצר על אהבת רותם ועל הצורך
בכתיבת שירים. חשבתי שיופי יוכל להגן עלינו
ועל הילדים מאש ומקרח
שאותה כסיפה עדינה של פרח לאורך הדרך
והארץ האחת שנשארה
ורותם חולות מדברי ויופיו הנורא, חשבתי

מילים: נתן יונתן, לחן: שפי ישי