שולי האור

על הדרך שוב יורד הערב,
הפונדק טובע בשיכר.
מנדנו אורב הליל כחרב
ושותק הבית כניכר.
הספינות יצאו אל קצות האופק
הגלים חובקים למצולה
והלב הומה עד כלות הדופק
וממתין לשווא להצלה.

אך שמש שוב תזרח
ופרח בר יפרח
ויתמרק בשקט מקודש
ורוח מרחבים
מהשדות תביא
תקווה גדולה, לבוקר החדש.

בשערנו השיבה הלבינה,
ילדינו כבר פרשו כנף
ונפשנו שכה האמינה
בשלכת, עירומת ענף.
ההולכים איבדו נתיב לגשר,
השנים קמלו כגבעולים
ואנחנו שחיפשנו קשר
עוד תועים כתן במשעולים.

אך שמש שוב תזרח...

על צידו יחרד יום יום השער
כסערה על ים הציפיות,
שמחתנו עוד כלואה בצער
וליבנו חרב פיפיות.
החורשות אינן עדיין יער,
שב העם לנוד עם תרמילים,
נתיבינו נבוכים כנער
וזכות תצמח בין המילים.

אך שמש שוב תזרח...

מילים: איתן פרץ