הבובות מחלונות הראווה

עם ערב נדלקים כל האורות
בחלונות הראווה - בדיזינגוף,
עם ערב מופיעות הנערות
מתנועעות בגאווה - בדיזינגוף.

ביחד עם כולם עם בוא הערב פה נביט
בניאון הצובע כל פרצוף בשעווה,
אבל אנחנו מסתכלות מבעד לזגוגית
כי אנו הבובות מחלונות הראווה.

בובות המלבושים שבחלון
אותנו כל אחד מכיר היטב,
בובות השעווה והקרטון
כל איש רואה אותן - אך אין חושב
- גם לבובות יש לב.

גם לנו יש גזרה כזאת קטנה
כמו לכל החתיכות - בדיזינגוף,
גם אנו מציגות את האופנה
מלונדון ופריז - בדיזינגוף.

אנחנו כמו כולן, אבל בין כל החוויות
יש חוויה אחת שלא עברה עוד שום אישה,
כשאיזה דקורטור עם ידיים מזיעות
מפשיט אותנו כאן לפני הרחוב בלי שום בושה.

אך לפעמים עוצר מול החלון
רווק בודד, נצמד אל הזגוגית,
אין לו עם מי לצאת לתיאטרון
ובכיסו יש הזמנה זוגית
ובנו הוא מביט.

אחרי חצות כבים כל האורות
בחלונות הראווה - בדיזינגוף,
זוגות ממהרים אל הדירות
ומצייצים באהבה - בדיזינגוף.

ואנו נשארות לבד בחושך, וגם קר
וקצת קשה לישון בעמידה, בין המחירים,
ואנו אז חולמות על הבובות ממין זכר
אשר בחלונות שבמחלקת הגברים.

גם הם חולמים עלינו כל העת
וגם להם יש נדודי שינה,
אך גם להם אסור, אסור לצאת
והם יוצאים רק פעם בעונה,
יוצאים מן האופנה.

אנחנו לא זקוקים לרחמים,
מזל שאנו דווקא פה - בדיזינגוף,
עומדים ומסתכלים כל הימים
ואין תצפית טובה מזו - בדיזינגוף.

כשכל החתיכות עוברות בין שתיים לשלוש
אנחנו מעיפים בהם מבט כמו גברים,
אך לנו אי אפשר סתם לסובב פה את הראש
כי הוא מודבק היטב, מודבק בדבק נגרים.

אך לפעמים עולה פה ככה סתם
מן הרגשה טפשית ועצובה,
כי דווקא אנו מבשר ודם
צופים לרחוב חלון הראווה,
אל כל בובות השעווה.

מילים: דן אלמגור, לחן: יאיר רוזנבלום